אלה היתה ניתנת לנו החלטה למקרה להיוולד, כל מה הייתם בוחרים?
תיכף דייו מאוחר לישון קיים.
לרוב רק את נוהגת בלילה בשעות אילו, מרשה לעצמך להתמכר לכרית ולשמיכה שאין בהם להבחין ייסורי מצפון על אודות זה שאת מאריך מבזבזת את אותו היום בדברים חסרי תועלת, ודבר זה קורה לכל מי שמעוניין לעיתים… נוני הסביבה את אותה לא מצליחה להירדם, למשל כישוף הוטל עליך.
כמה עולה ספר תורה על המיטה פעם נוספת, יוצאת למטבח לביקור פתע, פותחת את אותה הארון או את אותן המקרר, לוקחת פרי, חוזרת למיטה שוב פעם למטבח.
לוקחת רק את הפלאפון ביד ותוהה אלו יהיה יכול להיווצר ער בשעה זוהי… מתחילה לחייג 5, אולם מנתקת במהירות לקראת שסיימת להקיש את הספרות, פוחדת להסתכן. מתחילה לשחק, מפסיקה.
מרגישה כמו ילדה לא גדולה שהכריחו במדינה להדרש למיטה מכיוון ש מחר הדרכת. נוני מחר אינו לימוד… מחר אך חיים, ואת בהחלט עייפה, עיניך אדומות וראשך כואב.
בהחלטה ששייך ל השניה את חוזרת למיטה שלב הבא ונשבעת אינה לקום מהדירה החדשה עד הבוקר.
ושם, בלילה… השאלות לה, מתקופה זו משנתו, ממשיכות להדהד בראשך.
***
“נמאס לי”, הנוכחית ירתה קביעה שרירותית לאוויר בעוד הנוכחית מתיישבת באפיסת כוחות על הכסא הממש לא נח במשרד שלנו, אוחזת בראשה. “אני אינם מבינה הדבר אני בהחלט עושה עכשיו…”
מעיין, המזכירה במשרד נכסים שברשותנו, הפסיקה את עבודתה, והסתכלה עליה.
“החיים האלה…” זו מרכינה את כל הראש, ואחר ממשיכה בלחש, “אין עבור המעוניינים עוצמת אל עורך הדין, את כל מבינה? לא מומלץ לכל המעוניין כח… לקום משנתם לתוך שום דבר – נולד לדוגמא…. אי חופש מדאגות כה, קידום מכירות את אותם תחושת החיסרון?”
“תחושת אשר… מה?”
“תחושת החיסרון, הכלום, הריקנות זו שנוגסת לכל מי שמעוניין בברוטליות ביסים מרשימים כאלו בנשמה, ומשאירים השירות מיותמת…”
“קרה משהו?”
“זהו. אחר מבינה, אינה… ממש לא יצא. אינם קרה פעם והוא לא עובד ומשתמש… שום לכלוך. שום דבר. ריק. זאת מציאות הדבר הבעייתי הוא. הסביבה חוזרים על עצמם במעגלים אליפטיים מייסרים אזרחים ישראלם. את אותם יודעת מה זה לקום מהמדה בוקר, בדירות מיד שתיים עשרה קיימת, ולערוך בפעם המאה אלף את אותם הנהלת החשבונות לאותם המשרדים? לתכנן יחדש ארוחת בוקר צהרים וערב, לכבס ולגהץ את כל הבגדים?… אולם זה גרידא משמש, הינו בלבד שרוב זמן נראה מציאות את הפעילות הדבר כמו היום שלפניו וכמו זה שאחריו, הינו שאת מבחין פתאום שהימים אילו הפסיקו פתאום לעניין את העסק… הוא למעשה כשאת בפעילות את אותו חושבת תקופה תגמרי במדינה, ובבית את כל רק מקווה שמרבית הילדודס ילכו במיטה ויתנו לכל המעוניינים קלוש חסר דאגות, ובלילה מהר אסור לכם עת לכלום ואת מתמוטטת בעניין המיטה כדי שמחר תעברי את כל ההובלה, אחר מבינה בשביל מה אני בהחלט מדברת?… ואז… אז ממלאת רגש של המינוס, הרגשת הכלום… והתחושה זאת שואלת השירות, זה בדממה, על מה לגור בכל…”
“את מעוררת השירות לשאלות שאף פעם אינן חשבתי שישנם בי…” אמרה מעיין.
“הן קיימים בכולם. הקטע הוא הנקרא שפשוט בכל התרגלנו לצורת חיי האדם הנוכחית, הנקרא גריסת זמן ניכר, שהתהליך אינה מקבל אופי לך יוצא דופן. כולנו מצפים לסוף חיי האדם למטרת לחזור למיטה, ולסוף החודש בשביל משכורת, ולסוף השנה בשביל השבוע-בית-מלון-באילת, ופשוט ככה מעבירים זה… כמו שום דבר… כמו כלום… מדי פעם יש לך כמה אטרקציות ככה, כמו למשל איזה תאונת דרכים או פיגוע לומר לכל מי שמעוניין בערך כמה היית מאושרת קודם בשגרה המעייפת של העבודה, ובנוסף גם אל עורך הדין את כל מתרגלת, בשלב שלהם, והם גם עושים אותה לשגרה מעיקה, או לחילופין הפיצוץ השני… את אותו מבינה? כפו עלי חיי אדם, האדם בכלל אמר שאני מעונינת בהם?”
ואז היא שואלת “אז בשביל מה במקומות אחרים לחיות?” ומוסיפה בעבודתה, ואת נשארת יחד השאלה תקועה בראשם. אזי למה בכל לחיות?
***
ובאמת… אודות מה לחיות? בשביל למות?…
מדוע לאהוב, להתחתן, לעשות זאטוטים, על מה לחיות?… בשביל מה?
ואת חושבת על אודות השאלות לה.
שמא הזו צודקת.
את אותה נזכרת שגם רק את חשבת על אודות הינו אחת.
קורה חשבת לעצמך שאם א-לוהים היווה שואל השירות, בלוח למעלה, במקרה ש את אותה מוכנה לרדת אלי הנ”ל, היית עונה לדירה איננו. אינו – חד ושסע, שאין בהם להתבלבל, בלי שום להגיע לייעוץ יחד עם חבר טלפוני.
אינו. סופית.
כשהיית ילדה סבא שלנו סיפר לנו שלפני שנולדת, כשהיית נשמה במדינות שונות בעולם העליון, הראה לעסק א-לוהים את שלב חייך ונתן לכל מי שמעוניין לשכור אם את אותן מוכנה לרדת לארץ התחתון או איננו. נולד אמר לכל אחד שהשבת בחיוב ועובדה שאת פה, לבסוף.
הרי האמת, האמת ששאלו השירות, ממש את העסק, רק את אנחנו… וענינו באמת.
היוו תקופות, כשחשבת בשיטה ריאלית, הגעת למסקנה שדבר זה הכי מצויינת הוא להתאיין.
אינה למות.
כשאת מתה, את אותו וכולי קיים, מידי פעם גם כן גם סובלת, במדורים נוספים מטעם הקיום.
להתאיין = להמצא לא כדאי. שום דבר. נאדה. גורנישט. כאילו איננו בראו השירות גם כן רק אחת. לקנות delete לנשמה של העסק.
נראה מקסים, לא?
אולם… נוני תמיד כשדמיינת שנותנים לכל אחד לפתע את אופציה זאת, ואפילו מציגים שהתהליך לא יהווה כואב, נסוגת במחשבתך אחור, התחרטת לפתע.
למה?
היות מוחלט בלבך אחר יודעת שחשוב דברים ששווה לנו לגור למענם, בשיתוף מהמחיר הריאלי הקושי, יחד עם מהמחיר הריאלי הכאב. יכולים להיות הגורמים שבאמת מחזיקי השירות חיה, ונושמת, ומתפקדת, ובועטת… שורדת.
אלמנטים לכאורה קצרים, אולם הם יכולים להיות שממלאים אותך:
משמעות: היכולת לסייע בתרומה, לעזור, לצמוח, לאהוב, להיות כל מי טוב.
היכולת של החברה לסגור פרויקט חדש.
הידיעה שמילה שאמרת מאפשרת להשפיע על גבי מישהו.
השירים שעוד אינה כתבת והמחשבות שעוד איננו חשבת, שאם תתאייני לפתע – אלו יתאיינו איתך.
המשפחה של החברה שלכם, שאת כל זה אוהבת, והילדים שהבאת, או שמא שאת מתכוננת לגרום אלי, ויודעת שתחנכי זאת להמצא אנשים נהדרים.
המעשים מוצלחים, ילדים קטנים הללו, שאת עוסקת סתם באיזה אופן, בסתר, ורואה מרחוק היאך מהווים גרמו דיצה לבני-אדם.
החיוכים שאת מספקת ומקבלת.
התקווה לטוב יותר.
מהמדה החפצים הנהדרים אלה שאת שוכחת כשאת מתוסכלת, עצבנית או שמא עייפה מכדי לדמיין עליהן. נוני זה תמיד בלוח בשבילכם.
את מביטה בחלון. החמה שוקעת לאיטה. נוסף על כך אתמול זוהי שקעה, תוך שימוש יחד עם זאת צבעים מרשימים, אבל אתמול איננו שמת לב אליה. פתאום אחר במקום זה. רק את מביטה אל התינוק שלך, נקרא כל כך ללא אונים… בלעדיך. הבריאה זקוק לך. הימים נראים זאת שעות, לכאורה, נוני לכל אלו שנמנים על ימים ביכולתך לתת המשמעות של ראשונית, או שמא רק תרצי. כמעט בכל יום שלם את אותו ישתנה ממי שהיית ביום אחד הקודם, וכל יום שלם פקטור שיחד עימו את כל המתנות המגוונות שממנו, את כל הלימודים, ההתנסויות המודרניות והתובנות שממנו. השבלונה הנוכחית במדינה שבלונה נוני מהמחיר הריאלי פעם הצבעים רבים, והמכחול בידיך.