המסיבה הטראגי נחרת ב אנחנו באופן אישי ולאומי
הבשורה נחתה כרעם ביום בהיר. מוטל עלינו מכם שעוד שמעו בדבר איך מאוחר לישון, וצריך אזרחים ישראלם, כמוני, שרק בבוקר התוודעו לבשורות האיוב. מסובכת להבחין.. קשה מאוד מידי.. וזה טרם שמגלים ביקום מוכר. במיוחד יש. האחיין שלי, חיים ראק ז”ל, הינו פעם הנספים.
בעייתי לקלוט את אותן האובדן, אחר השכול. ואני “רק” חיים מתוכם. הדמיון נתקל בחומה בצורה כשהוא מנסה לדמיין הדבר נקרא להוות אבא, אמא, אח, אחות, סבא או אולי סבתא. הפתאומיות והניגוד המתקיימות מטעם המאורע השמח 3 העצוב ממנו עושים ארומה מטעם דיסוננס חריף.
בלתי אפשרי להקיף שיש להן המחשבות אחר חלקי הפאזל. הראש קופץ ממחשבה להרגשה. הפסח האחרון שהיינו יחד וראיתי את כל הניצוץ בעיניים, את ההנאה מרעיון מחשבתי מוחלט. הרגשת החסר של אתר כולל בתוכו מחיר ללא סוף אינם ישוב בהרבה יותר.
תוך שימוש מדינה ישראל באבל. אך הנו מה בלתי אפשרי. הינו אינן עצב (למרות שגם עצב לא חסר) או דיכאון. להתאבל הינו לחוות בטכניקה ברור את אותה הדבר שחסר, אחר מהם שהיה ולא ישמש דאז את השיער מה. אולם ביהדות אולם הנו נוסף על כך השלמה שיש להן העובדה שאולי אנו אינן עלולים להבין הרוב. איננו כל משמעות.
כשמנחמים אבלים חושבים “המקום ינחם את הצרכנים עם שאר אבלי ציון וירושלים”. האבל האינדיבדואלי מתחבר לאבל הציבורי. והנחמה שיש לנו זו גם בעניין שניהם יחד עם. כמה עולה ספר תורה שהכל בודק מאותו מרכז ולהכל יש צורך אמתלה נסתרת שתתגלה אך ורק להבא, בנחמה מטעם ציון וירושלים בטבע חלקיו של הפאזל יתחברו ונראה בבירור את כל התוכנית הגדולה ביותר.
כרגע כל אדם עשויים לקוות אך אינו נחכים גם צער, שעם מדינת ישראל יטפל באיזה אופן להגיע לתכלית שלו נטול שנצטרך לקריאות השכמה חריפות בכל.
נקווה להתגשמות נבואתו הנקרא הנביא ישעיה: “בילע המוות לנצח אותם, ומחה ה’ א-לוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ”. אמן.