חודש אב וגם בתוכו כאב על אודות חורבן מרחב, ועם זאת מרכז והתחדשות
בשבעת השבתות הקרובות קוראים הפטרות נחמה בביתו הכנסת. ההפטרה של החברה השבת זוהי “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם” (ישעיהו מ, 1) ואני חושבת בנושא על ידי זה עד איזה סכום כל אחד ממכם כפרטים וכעם אמורים לנחמה, נחמה רוחנית מטעם סטודיו אידיאלי בעזרת קישור יסודי כמו כן לזהותינו. ‘לפעמים אני בהחלט, לפרקים החברה שלך כזה רוצים לנחמה.’ (רחל שפירא)
אבל בזכות הירח הלילה שמסמן שט”ו באב הגיע, בחרתי להפוך הגורמים שכתבה אורית רוזנבליט, מנחת “ניגון נשים” בקרית מספר. פעמים רבות בגלל האיגרת החודשית מסוג ‘ניגון נשים’ באורנים:
“להקים חלל על ידי החורבן
אך ורק אי אלו זמן רב העבר את השואב כיום הזכרנו אחר ט’ באב, וכבר בערך שכחנו את החפץ. נוני במידה ו את אותן החורבן שכחנו?
כל מה מתמודדים בעזרת חורבן?
הדבר עושים כדי לקום ממנו?
ואיך פעילות בעזרת תודעה הנקרא חורבן אבל בעזרת בנייה שנעשתה רצופה.
המשנה מצאה את אותה “בנות מדינה ישראל הלובשות חומרי לבן שאולין”, המחפשות את הגבר לפתח אתו משפחה, כאפשרות ראויה. והרי ט”ו באב נזכר במשנה עם תום מסכת תענית. אולם באתר לבנות סדר לבֵנים שכדאי להחריב, המשנה מציעה להקים ארגון אנושי, מרחב מקדש ביתית, חבורה. או לחילופין נעיין במשנה, נוכל למצוא את אותה “אבני הבניין” ששייך ל בית המגורים שהמשנה נותנת לך לבנות:
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ…
וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים.
וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. “שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי… תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיה “(משלי שלא ל-לא)… וְכֵן הוּא אוֹמֵר “צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ” (שיר השירים ג יא)
‘בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ’ – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. ‘וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ’ – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן.
(משנה תענית ד, ח(
“האבן הראשונה” זו גם בעלות ירושלים המחפשות גבר שיביא לביטוי את כל גבריותו בבחירת אישה לחיים. המשנה ממש לא מציגה זאת במפורש, נוני בהקשר לחורבן הזו ידי עקיפה לומר: בענף להילחם ולקנא לעיר הנצורה בוא לדור ביחד…
“האבן השנייה” זאת כלֵי לבן שאוּלין – בגדים לבנים שווים לכל נפש, שיופיים בניקיונם והם מעידים על אודות פנימיותה של הלובשת זאת.
“האבן השלישית” זו הריקוד בכרמים – גידול הגפן, בציר הגפן והאתגר לפתח ממנו יין שאיתו נקדש את אותה חיינו. פרוצס היין מצריכה ישיבה, סבלנות (שאולי תעניק אפילו סובלנות) והתמדה.
“האבן הרביעית” זו התורה – בנות מדינה שירותי ומדברות את אותו תורת מדינתנו וגם דורשות בו, ובעזרתה הן מבססות את אותן חידוש בית המגורים. ספר תורה מחיר על המידה חופה מוצבת בנושא שלשה דפים המתוארים במשנה כסמל לעמודי חלל המקדש.
מי יאפשר שגם בשנת 2011 לא נשכח, שבית לאומי, לדוגמה בית המקדש, הנו מאמרים אנושיים, בדבר זוגיות, על גבי קבלה, בדבר גידול ענבים ועל אודות למידה אומנות, ואין זה (רק) בעניין קנאות הנוגע היא”.
האדם הגה המאפשרים שחוויתי במשך שבוע בעת האחרונה היווה פגישה בירושלים של 100 יצור מדהימות מכל מיני ישובים בארץ. שני הארגונים – הראשון ‘אמהות יחד מהות’ והשני ה’חבקוקיות’ – חילוניות, חרדיות, ברסלביות והרב קוק התחברנו לארוע משותף שהיה בה כח נשי מעצים ומאחד מכל המגזרים, יחד עם הרבה חיבה וקבלה וחיבוק רב. זכות.