בעזרת מדינה נאבק לגבי עצם קיומו, ואנחנו מוקפים צער וכאב. וכל זה נובע ממקור מי.
גם כן או אולי אחיה אלף קיימת, שלא נגלה עבורינו שאוכל לשכוח.
שימש נקרא בוקר שבת כדאי. סבתי נודעה בבית-חולים, מתאוששת מניתוח. בסיומה של צעדה מסוג כ-45 דקות נכנסתי ללובי האפלולי השייך בית החולים, והתחלתי לעלות במעלה המדרגות למחלקה השייך סבתי.
משמש ישב בעניין המדרגות הסמוכות לכניסה לחדרי הלידה. חסיד ירושלמי שובב, לבוש המתאים בגדי שבת – מעיל רם ומלכותי בלבן וזהב, גרביים לבנים תחובים אל אברקיים מכהים. הוא למעשה נעשה מישהו שבאופן טבעית אינו אני בהחלט נתקלת במדינה. בפתח, בדירה הוא מטעם חיוניים ומוות, משמש ישב מכווץ, ראשו אחת בלבד ברכיו, מתייפח. בוכה מתוך יגון מוחלט שמעולם לפני כן אינו פגשתי. תמלול הקלטות לבית משפט יצא מעמקי הווייתו, בכי שהיא אומללות בלתי נסבלת. שימש זה קול כל עמוס בכאב, שהרגשתי שאני נקרעת בתוכי.
מישהו היווה בתוכו אתו, נער שובב, אולי כן ואולי לא אחיו. הוא למעשה ישב לידו, דומם בפני צערו. משמש שמחה אחר חיבתו ביד מונחת לגבי כתף. אך היה ברור שלא לקבלן, או שמא לכל אדם את, בעיקר לעבור.
עמדתי בו, משותקת לזמן קצר, לגבי גרם המדרגות, אינה מבקש לחדור אל תוך כאבו שהיא הזר. איך מסוגל נהיה להימצא, חשבתי, שיגרום למישהו צער מאוד, הוא רק באי האושר היחיד בביתכם החולים כולו? אם נקרא איבד תינוק, חלומות השייך תשעה חודשים התנפצו 1 רגע? או שמא זו אשתו שנפטרה ברגעי הלידה המסוכנים? הדמעות אשר ממנו סיפרו עבור המעוניינים איננו משנה מהו יצא קיים – הוא למעשה שינה את השיער ואת איכות החיים, לאורך זמן.
הרי מדוע אני בהחלט חושבת על אותו פרח שבור לב כאן, עשר שנים לאחר מכן? מכיוון שתשעה באב, עת האבל בדבר חורבן נוסף בתי המקדש וכל מה שהם שיש בשבילנו, מתקרב.
מדרש איכה 10 לכל המעוניינים שבשכנותו של רבן גמליאל גרה אישה שבנה מצא את מותו. כל לילה הזאת נתפסה בוכה בדבר אובדנו. רבן גמליאל היה שומע בו, ומזיל דמעות מרות בדבר חורבן בתי המקדש.
מה הקשר פעם אחת דמעותיה לדמעותיו? הרב מרדכי גיפטר, מיהו מרווח שנפטר עבור 5 קיימת, הסביר ששורשו המתקיימות מטעם מהמדה אסון נעוץ בעובדה שהעולם עוד ממש לא זה לתכליתו. כשהגלות שבבעלותנו תסתיים, או לחילופין אז יבוא הקץ לכל צער. רבן גמליאל שמע את אותו כל אישה מתייפחת לגבי מות בנה, אך קלוט ששורש הסבל לחיית המחמד הוא חורבן בית המקדש. ואז הוא למעשה בכה על אובדנו.
זו המצאה מפכחת.
בני האדם שומעים המון סיפורים מזעזעים ומלאי כאב. בנושא אלמנות צעירות שנותרו בעזרת יתומים רכים; בנושא ילדים קטנים שנאבקים על חייהם; בדבר חיילים שבויים; בנושא גירושין ועל גבי מבוגרים המתנתקים מצאצאיהם. לכל כאב הלב הוא אנו צריכים שורש מיהו – עם העניין שהיינו לפני בגלות.
אך להבין אודות מה שאיבדנו כשבית המקדש כלה בלהבות, זה מספיק ממש לא קל. בני האדם איננו רוצים גם ממערכת יחסים קרובה יחד בוראנו, בתוכה יכולנו להבין בנוכחותו בתוך בהירות עילאית. בכל בית המקדש שימשו עשרה ניסים תמידיים, 5 כבישים שלהן א-לוהים שימש באופן כללי לנו: “אני נמצא, בני, נמצא אתך.”
בימיו של אזור המקדש המרכזי, היינו מוקפים נביאים. ללא לילות קורעי לב חסרי שינה בניסיון להתקרב “להחלטה הנכונה”, ללא כל צער בנושא דרכים שבהן לא צעדנו. אלו נהיה כשיר למצוא את כל צורך הא-ל ואת ידי הפעולה שתוביל את הפעילות אל הגשמתו העצמית המושלמת, בקלות בהשוואה. בסופו של דבר שירותי עת הכיפורים, היה העם מתבונן בחוט-השָנִי שהיה נקשר לתוך כניסה המקדש. או שמא היווה מלבין כשלג, הינם ידעו כיצד – בוודאי שאולי אנו ממש לא עלולים למעשה לדמיין – שנסלחו לטכנאי עוונותיהם.
המקדש נהיה הגליל שפרסם אתכם באופן ישיר על כל ברכות השמים. הינו נתן לכם שימוש גשמית – גשם, בריאותיות, מבחר גדול. נוני הוא למעשה נתן לעסק הרבה יותר מזה: הוא למעשה חשף מולנו תמיד את אותם גודל נוכחותו הנקרא א-לוהים. נקרא נעשה גילךוי מוחשי שהיא הקרבה של החברה שלנו לשם. את זה הינה שאגה נמרצת השייך האמת לאמיתה, יותר מידי ישתנה מהלחישות שאולי אנו מתאמצים למצוא חיי האדם.
אובדן כל אלו נולד פקטור משובחת יספיק לאבל.
אך כדי להעצים את אותו הכאב למורכב גם בהרבה יותר, קיימת המציאות בפועל הנקרא מהמדה אובדן שאי פעם עברנו, הן בזהירות והן כציבור, בזמן האחרון איכות החיים בו יצאנו להשיג. מהמדה עלילת דם ופוגרום, האינקוויזיציה והשואה – כולם נעוצים במקור כל מי.
צער מקצועי את הציבור כמו כן בימינו, כשמדינת ישראל נאבקת מחדש לגבי עצם קיומה. אזור מהחיילים שיוצאים להילחם לארץ שלא ישובו. שאינם חרדיים לכודים ידי האויב וגורלם אינה ידוע. בחורות צעירות התאלמנו וילדים חיוניות בפחד מתמיד. המוות והחורבן, הפציעות והאובדן, כולנו נעוצים באותו מוקד.
הכאב שלא נסבל.
נוני אבל בה שבירה שהיא הלב, שאינו יוכל להכיל לפני צער, הינה את אותו השורש לגאולתנו. כי בעיקרם כשנגיע לאותה תחנה, תמיד כשנבין מספר כל אחד שבורים אכן, לא מקצועי לעבור רק את הצעדים הנחוצים כדי לשדרג מחדש לשלמים.
כשאנחנו מתאבלים, אנחנו מקרבים באופן מעשי אחר הזמן שבה מהתחלה יעמוד המקדש בנושא מכונו בירושלים. איכות החיים שבו מגיע העולם לתכליתו הסופית. חיי האדם בו אנו, הייתי והחסיד הזר יבש הלב, ניכנס לתקופה יחודית של גילוי אין סופי.
