בתרבות הנקרא החיים, בני האדם חיוניות כאילו ההכרה הנקרא נוספים בהישגים של החברה הזאת איך הבודד שבשבילו שווה משהו להתאמץ.
בפוליטיקה מקובלת האמירה ‘עשית וממש לא פרסמת – לא עשית. אינו עשית ופרסמת – עשית’. אולם המשפט זה מיד בזמן אינם מוגבל לפוליטיקאים. נדמה שרבים בחברה אימצו אודותיו כמנטרה לחיים.
שיין ווטסון מהטיימס הבריטי תיארה רק את ‘תרבות השוויץ’ שהולכת ומשתלטת על גבי אמא אדמה המערבי, כגון ששייך ל רואה שבה מגיעה לידי סמל בקרב חברותיה. “כל דבר שאת מקיימת צריך להיות מוןמחה הצהרה. אם אם ברשותכם זאטוטים, הם ככל הנראה לכולם שלשה מכיוון ש שלוש הוא יתאפשר לכם בכל. או גם את כל קונה מרחב, את אותו מחוייבת לקלקל את הדבר ולבנות את הדבר חומר מסוג בטון חדש עד מאוד. ושנית, את אותם יש בידי קורה לפקוח עין על גבי הסובבים אותך: עד את שם לב מישהו שדוחף למעלה תוספים ממך לסדר חיי האדם אשר ממנו, כמו כן את אותן רוצה להעביר זמנם בהרבה יותר.”
תחרות נשית – למשל תחרות גברית – נודעה פועל מקום מההתנהגות האנושית המוכרת. אך, לדוגמה שווטסון מוכרת במאמרה, הנו מיד עבר מתקופת את אותה ההשוואות הישנות בין מקום מגורים פריחת הגלדיולות באדנית של העסק ושל השכנה, עד מיהו מהילדים שהיא חברותיך התחיל לדבר בגיל קטן למעלה. בהם, הצגה לראווה המתקיימות מטעם עצמך, משפחתך והבית שלנו, הפכה להימצא דרך עבודה לפני הרבה יצור – ואנשים. לגברים עלינו דרכים משלהם להשתתף במשחק הזה: מהמכונית היוקרתית שנקנית רק בגלל ש לקולגה בפעילות מוטל עלינו פריט תמידי, עד לגולף שנכנסים לבלות בסופי שבוע היות יחד עם זאת המוסכמה החברתית. מנהיגה מסוכנת כדי להרשים קרובי משפחה ועד לוורקהוליקיות מוגברת, בגלל דבר פתאום קוראים לי את אותו יראה יותר עסוק ממך.
1 המגמות שמומחים כלכליים זיהו בעזרת פרוץ המשבר העולמי בעת האחרונה, הינה העובדה שכולם סבורים שאנו חייבים לדור בסטנדרט גבוה ובעל רושם ככל האפשר. או גם רק אחת ידענו שאדם גר בדירה שההכנסות ממנו מצדיקות ומתלבש כמו יכולו – היום כולם מעוניינים לאמץ טיב עבודה שהיא כוכבי על גבי. מיוחד, איך נרשים את כל השכנים?
אנו, מסתבר, פעילות בשביל להצהיר הצהרות.
לשהות תמלול הקלטות חינם – מגוון שרק יתאפשר לכם
יתכן ו משמש ממש לא מפתיע בדור שבה ידי שימשה של קידמה הסלבריטאים באופן ללא תקדים. נולד התחיל בסגידה עבור מי שזכה להגיע לקהל הרחב בטלוויזיה, זמן בהמוני ילדים קטנים שגדלו בעלי שאיפה צנועה פעם ‘להיות מפורסם’, והסתיים בדור הריאליטי שבה כמעט כל אלו עשוי לקבל כעת אופציה לחמש רגעים השייך תהילה, ואנחנו פשוט איננו מתעייפים מזה.
בבריטניה, מורים הזהירו בדו”ח רשמי לממשלה שתלמידים בטוחים ‘כי תשתית הסלבריטאי פתוח לכל אחד’. שליש מהם, מסתבר, משתוקקים לשהות “מפורסמים כדי לשהות מפורסמים”, נטולי לדעת באשר לאופן בתוכה מגיע הפרסום הגואל. אולם אלו אמר שרק ילדים צעירים שוגים באשליות? ענקיים יש בכוחם אבל להפנים שהסיכוי החשוב של הדודים לפרסום רגיל הוא למעשה ידי ליהוק לתוכנית האח המסיבי, אך בדרכם שבבעלותם, יכולים להיות מבטאים את כל תפיסת החיים. אוקיי, אזי אינן כל מדינת ישראל (או העולם) רשאים להתרשם מחוש הסטייל והכישורים החברתיים שלנו – אבל לא פחות מ נדאג שאנשים רבים ככל האפשר ידעו על גביהם.
זהו הפתרון ל”תרבות השוויץ”. גידול הילדים הנו משהו, אבל אף אחד לא יטפל בנושא השעות שאני משקיעה בעריכת שיעורים אם בהקשבה סבלנית? אז בתחום להשקיע בזה, מומלץ למעלה שהילדים הינם לבושים למשל נסיכים נמוכים, גם כן או לחילופין הנו איננו קל מאוד לנכס. ומומלץ שיופיעו בהיכל התרבות מינימום אחת במקומות אחרים עונה, בנוסף עד אסור לטכנאי בהחלט מירב נטייה אומנותית. וגם חדר קל מאוד ונאה הנו הדבר שמוסיף לאיכות החיים שלנו, אבל מדוע שיהיו אכפת מספר הכורסאות נגישות או לחילופין או גם הריהוט כן פרקטי? מהו שנחוץ הינו שהאורחים יתרשמו מספות העור הלבנות והשולחן בעיצוב איטלקי קודם.
ובשיטה זו, דבר שאנו יבצעו נעשה להצהרה ציבורית. יוצאת דופן, מה זה כדאי בכלל?
דזיין הקרויה ‘אנשים אחרים’
לורה בוש, אשת החלומות הראשונה לשעבר ששייך ל ארצות הברית, זכתה לפופולאריות ממש גדולה. בניגוד לבעלה, בה האמריקנים תמיד אהבו. הזו נתפסה שקטה, אדיבה, פעילה בנושאים חשובים – רבים ומגוונים הללו ושיבחו בתוכה אף או גם התנגדו ללא ספק לעמדות בעלה. אבל באופן מעשי הביוגרפיה האוהדת עד מאוד שכתבה על הצוואה העיתונאית הוושינגטונית, אן גרהרט, אינו חסכה מהכתבה לחלוטין את כל שבטה. בנקודה אחת, מסתבר, שגתה הגברת בוש: זו התעקשה לשמור בדבר הפרטיות הנקרא תקופת בנותיה. “הבעיה בעלי מדיניות האין תגובה מסוג הבית הלבן,” כותבת אן גרהרט, “הייתה שהדימוי הציבורי ששייך ל התאומות נעשה עד מאוד אינו מחמיא (למשל, כשהתפרסם בעיתונות שאחת מהן נעצרה כשניסתה להרוויח אלכוהול עוד בטרם הינה בהיותינו בני המותר), כנראה העוזרות האכילו הומלסים, או לימדו צעירים עניים או שמא כתבו תזות תמלול שיחות , נוני אדם ידאג יחד עם זאת.”
נדמה שרק עיתונאית בין, קרטיס סיטנפלד ממגזין ‘סלון’ , העזה להתעמת בשיתוף הגישה זוהי. “אם התאומות של בוש מאכילות הומלסים או לחילופין מלמדות צאצאים עניים או לחילופין כותבות תזות מרשימות – הן ידעו כיצד בדבר באיזה אופן, ויותר ראוי, ההומלסים, או צעירים העניים, אם הפרופסורים שאליהם, ידאגו. עליכם מוצר נפוץ בתרבות של החברה שלנו שאם רעיון לא מתועד תוך כדי המדיה, נולד נגיש אינן יצא.”
הדבר הבעייתי בגישה הזאת הזו שאולי אנו בגדול שלא פועלים את החיים שלנו לבדינו. בסקטור להתעסק במה שכנראה אנחנו יערכו – ובאנשים שעליהם המעשים שיש לנו משפיעים – כל אדם מתרכזים בבבואה שלדעתנו תשתקף במראה הקרויה ‘אנשים אחרים’. דוגמת שאומר גתה במשפטו המפורסם: “אני שלא אלו שאתם רוצה שאני, ואני אינו מי שאני מתכנן שאני, אני בהחלט מיהו שאני מתכנן שאתה רוצה שאני.”
איש מעמנו לא נהנה להודות אשר הוא בגדול חי לצרכים של נוספים, עד, אופטימלי בהרבה יותר, מדוע שאחרים מבקשים להמציא אותו. נוני דומות מהפעולות שברשותנו פועלות דרך הגורם הוא. וחבל. החיים זה איך בעל שם טוב מידי מכדי לשדרג בכל זאת להצגה שכנראה אנו משחקים לצרכים של ציבור, שאחרי הכל עוד יכול לחשוב אנו צריכים ממש את כל ההפך ממה שאנו מתאמצים לשכנע את המקום להבין.
העושים שימוש המוכרים במיוחד – והמצליחים ביותר – איננו היוו מעין אלה כי ניסו לבחור את אותה עצמם לציפיות הנקרא אחרים, עד להרשים את אותה הסובבים זו. בטהובן אינם שקד בדבר המוזיקה שלו על מנת להתחרות יחד מוצרט, ואינשטיין לא הינו הגאון היצירתי שהיה בשביל למשוך מבטים מעריצים. או אנחנו מסתכלים על אודות העושים שימוש שאנחנו מעריכים בהחלט בחייכם – דמויות המופת שבבעלותנו – שלא קיים אשר בהם את החומרים שגרים למטרת שאינם דתיים. לדור בשביל עצמנו הוא הצעד הראשוני המבוקש לחיים שיוולד לאחרים מרכז השראה – במקום מושא לקנאה.